תגידי לי אם זה מוכר לך:
את יושבת בחדר, מול מטופל
את מנסה להגיע אל הלב שלו,
לקבל צוהר, אפילו קטן
אל העולם הפנימי שלו
מנסה כל מיני דרכים
אבל בפנים יש קול קטן שלוחש לך:
אני מצליחה בכלל לגעת בו?
לעשות איזשהו שינוי?
או שאני פשוט מעבירה עכשיו שעה בלי שבאמת קורה משהו אמיתי??
התחושה הזו, שמלווה אותך גם אחרי שהטיפול נגמר
לא נותנת מנוחה.
ואז מתחילות לעלות המחשבות הקשות:
אני באמת מטפלת?
או שאני פשוט מעבירה זמן יקר למישהו אחר??
וכך, טיפול אחרי טיפול השחיקה מכרסמת…
הביטחון יורד…
ואת מוצאת את עצמך מתלבטת:
"אולי אני לא מספיק טובה? אולי אני לא מביאה באמת ערך?"
האמת היא שזה לא רק את...
הרבה מאוד מטפלות עם ניסיון של שנים חוות בדיוק את אותה תחושת שחיקה
זה לא אומר שהן לא מקצועיות
או שהן לא מבינות את נפש האדם לעומק
אלא שהן נשארות לעבוד עם אותם כלים שוב ושוב.
אבל האמת היא?
שהמטפלות שמצליחות להביא שינויים אמיתיים בחיים של מטופלים?
אלה שמוערכות, שממלאות קליניקות?
הן תמיד אלה שמחדשות את ארגז הכלים שלהן
שמביאות לקליניקה כלים חדשים, מיומנויות מתקדמות,
דרכי עבודה לא שגרתיות.
